sports and commitment

Today I decided that I was going to workout every day and something very interesting happened. The second I decided that, I got filled with energy. Something inside me had changed. I felt as if something had caught me and would not let me fall apart or melt sideways. And that’s before I even did anything.
It turns out ...

ספורט והתחייבות

היום החלטתי שאני הולך להתאמן כל יום ודבר מעניין מאוד קרה. בשניה שהחלטתי את זה התמלאתי אנרגיה. משהו בתוכי השתנה. הרגשתי כאילו [read more=… less=less]משהו תפס אותי ועכשיו הוא מחזיק ולא נותן לי להתפרק או לנזול לצדדים. וזה עוד לפני שהגעתי לאימון עצמו. עצם ההתחייבות, מעבר ללחייב אותי לעשות את הפעולה, וזה לא משנה עד כמה היא קטנה וחסרת חשיבות כי כולה החלטתי שאקפוץ כל יום קפיצה אחת על חבל ואעשה כפיפות בטן אחת, מחזיקה אותי. לכן בשניה שהחלטתי והתחייבתי שאני הולך להתאמן כל יום אני לא מסוגל להתפרק או ליפול עד שלא אמלא את המטלה שלי שהתחייבתי אליה. אני לא משחרר עד שאני לא מתאמן. מתי שזה לא יהיה. משאיר את כל האנרגיה בפנים ולא נותן לה לברוח כדי לעמוד במשימה. וזה מדהים.

אותו הדבר קרה לי גם כשהחלטתי שאני הולך לעבוד מהבית על דברים שאני אוהב. לפני כמה זמן החלטתי שאני הולך לתכנת גם בבית, מעבר לעבודה הרגילה, כדי להתקדם ולעבוד על דברים שלי. אלה שבאמת מעניינים אותי. לכן החלטתי שכל יום אני הולך לכתוב לפחות שורת קוד אחת, וקרה אותו הדבר. גם פה הרגשתי שמהרגע שההחלטה נעשתה פתאום משהו החזיק אותי ולא נתן לי לנבול. במשך חודש כל יום חזרתי מהעבודה וישבתי לעבוד שוב פעם. עצם המחשבה על ההתחייבות שאני חייב לכתוב שורה אחת לפחות לא נתן לי ללכת לישון או להתפרק לפני הזמן. כשהחלק המגניב הוא שבגלל שזה היה כולה שורה אחת וגם רעיון שלי אז אי אפשר היה ליצור שום התנגדות לפעולה הזאת. הרי היא כל כך קטנה, ועוד שלי. אחת שבאמת אמורה לעניין ולמלא אותי. אין מצב לייצר לה התנגדות.  ולכן כתוצאה מכל זה, כל יום במשך חודש חזרתי הביתה וישבתי בפעם השניה לעבוד ולתכנת שוב עד שיצרתי את האפליקציה DTranslate שבזכותה גם כל זה נכתב.

עכשיו זה לא משהו חדש שהמצאתי הרגע כי דבר דומה קורה גם בדת שקיימת כבר אלפי שנים וזה בדיוק גם מה שהיא עושה. או לפחות היהדות והאיסלאם. הן מכריחות את האדם הדתי להתפלל 3 פעמים ביום. שחרית, מנחה, וערבית, או 5 פעמים כמו באיסלאם. ולדעתי יותר ממה שזה עושה טוב לאדם להתפלל, כי אחרי הכל הוא פשוט חוזר על אותו טקסט שוב פעם ושוב פעם, ושוב פעם, מה שכן עושה לו טוב זאת פשוט ההתחייבות, השגרה שכמו קודם מכריחה אותו להחזיק את עצמו בידיים כדי להצליח לעמוד ב3 תפילות האלה ביום ולא להתפרק. ואחרי שהוא סיים את הערבית, בסוף היום, שיתפרק, שיעשה מה שבא לו, אבל רק עד יום המחרת, ששם הוא שוב, חוזר ומחזיק את עצמו בידיים. וזה מדהים!

עוד דוגמא מהחיים היא ילדים וחיות מחמד.
כי מה שילד או חיית מחמד עושים זה גם לייצר התחייבות, ואי אפשר לומר שלא. הרי בשניה שלקחת ילד או חיית מחמד היא מיד מכריחה אותך להחזיק את עצמך בידיים ואז לדאוג ולהאכיל אותה ככה שהיא תישאר בחיים. בדיוק כמו שאתה גם אוטומטית מתחייב לקלח אותה ולקחת אותה לרופא כדי שלא יתפסו אליה מחלות וגם לטייל איתה ולבלות איתה זמן איכות 3 פעמים ביום כי לא בא לך שהיא תפלוט דברים בבית. אי לכך, אי אפשר לומר שזה לא נכון או להתכחש לזה, כי זה ככה. חיות וילדים מכריחים אותך להחזיק את עצמך בידיים ולדאוג להם. בין אם תרצה או לא. אפילו אמא שלי אומרת שמה שלעולם לא אפשר לה להתפרק, למרות שאני בטוח שהיא רצתה, אלה אני ואחותי. ולעולם לא הבנתי את המשפט הזה עד היום, עד היום שבו התחייבתי לספורט והבנתי מה זה התחייבות.
נכון, זה נשמע מפגר בכלל להשוות בין השתיים, וכנראה גם אין לי מושג עד כמה, אבל עדיין, זה כן נותן איזשהיא הצצה. אחת שמספיקה לי כדי להבין שאני בכלל לא צריך את החיה הזאת, ואחת שמראה שיש גם דרך אחרת שמאפשרת לי להשיג את אותה ההרגשה המדהימה שהיא מייצרת רק בלי לטייל או לדאוג לה. פשוט להתחייב ללעשות פעולה פשוטה אחת כל יום וזהו. בדיוק כמו הספורט.

לסיום, פעם קראתי באיזה ספר של הרוקי מורקמי. ספר הזוי על דגים שנופלים מהשמיים ועוד שלל דמיונות מטורפים, שמישהו שם אמר שרק דברים טובים יכולים להמאס עלינו. עד היום לא הבנתי למה אבל היום, פתאום נפל לי האסימון. ולכן הסיבה שהמשפט הזה יכול להיות נכון היא כי דברים טובים הם לרוב מלאים. דבר טוב משמעו שחסרים בו ממש קצת דברים כך ששום דבר בו תכלס לא מציק או מפריע לנו בצורה קיצונית אבל זה הדבר הברור. הדבר הפחות טריוויאלי שקורה הוא שכשמשהו הוא מושלם ושלם כמו שדברים טובים הם לרוב, כשאתה חושב על לנתק אותו, אתה שלם עם זה. אתה מנתק אותו וזהו.  אתה רואה את כולו ורואה שהוא לא מתאים ומנתק. רואה את כל ההיבטים שלו ומחליט שזה לא זה. וזהו. שם זה נגמר. בלי שום התלבטות, בלי שום דילמה. כי ראית את כולו ,אתה יודע בדיוק מה אתה מרויח או מפסיד מזה, עשית חושבים, והחלטת לנתק. זהו.
אבל עכשיו, כשיש משהו שהוא לא מדהים, למשל משהו שאתה לא הכי טוב בו או לא מכיר את כולו, כמו בן בת זוג חדשה, או עבודה, אז דווקא אז קשה לזרוק אותה. וזה כי בדיוק כמו ממקודם, כי כל עוד אני לא טוב בה אז אני לא רואה את כל כולה. ולכן מי יודע מה יקרה אם אהיה טוב בה. יכול להיות שאז היא תהיה סבבה, לא? יכול להיות שאז יהיה לי נחמד וכיף. ולכן זאת החלטה עם חלק חסר שהרבה יותר קשה להחלטה. שעצם ההימצאות של החלק החסר במשוואה הופך את כל המצב הזה לבעייתי.

זהו. לסיכום,  זה ברור פתאום למה צריך מטרה בחיים. לא כדי להגיע לאנשהוא, לא כדי להצליח. לא כדי שתהיה משמעות, שזה שקר, או לפחות לא האמת כולה כי הדבר המדהים במטרה זאת ההתחייבות. מטרה כשלעצמה לא נותנת כלום. אבל ההתחייבות אליה, עולם ומלואו, שעל הדרך משיגה גם את שאר הדברים.
זהו. תתחייבו לפעולה מפגרת אחת כל יום, זה שווה.

תודה.

[/read]

Rate this post

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *